<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן י'</h1>
<h2>דף עד:</h2>
דם שליל, משנה פ' בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או מת או בן ט' ומת קורעו ומוציא את דמו, ואמ' בגמ' אמ' ריש לקיש לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו לדברי האוסר בחלבו אוסר בדמו, ור' יוחנן אמ' לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, פי' ומחייב עליו כרת וה"מ בבן ט' חי, אבל בבן ח' חי או בן ט' ומת, אפי' דם הנפש לא מיחייב כרת.
<h2>דף צג.</h2>
בפ' גיד הנשה הני תרי חוטי דידא ודלוע אסירי משום דמא, חתכינהו ומלחינהו שפיר דמי, והני תרי קרמי דביעי (ומזיריקי) ודמוקריא משום דמא, ומיסתבר קרמי דאיתנהו משום דמא, לא סגי להו בחתכינהו ומלחינהו, אלא צריך להעבירן לגמרי, שהם מליאין דם ואינן חלולים שיצא הדם במקום חתך כמו חוטי דם. ולהכי לא מפר' בהו, מאי נפק' מינ' דלא שייך בהו תקנת'. מיהו איכא נפקות' לר' יהודה דאמ' מין במינו במשהו, צריך לידע איזה מין בשר, ולרבנ' איכא' נפקות', היכי דאיכא קאפילא ארמאה לידע איזה מין בשאינו מינו.
<h2>דף קיא.</h2>
ושפוד שצלו בו כבד או בשר שלא נמלח, אין נוהגין בו איסור בשפוד, לחוש שמא נבלע הדם בשפוד, נרא' מטעם זה דנורא מישאב שאיב ונמשך הדם אחרי האש ואינו נמשך כלפי השפוד, אע"פ שאין האור שואב את כולו, מה שנשאר בבשר נצמת לתוכו ואינו נבלע בשפוד ואינו יוצא מן הבשר אלא ע"י דוחקא דסכינא.
<h2>דף קיב.</h2>
אמ' רב נחמן אמ' שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל אדמומית שבו, מנא ידעי' משתעלה תימורתו, מתקיף לה רב אשי דילמ' תתאה בשיל עילאה לא בשיל, אמ' רב אשי לית ליה תקנתא, אלא מישדא ביה תרי גללי דמילחא ובתר הכי שפי ליה. הל' גדו', דוקא תרי גללי דמילחא, כלומר מעט מלח, אבל מלח הרבה פוסק כח הדם ועושהו כמים והוא נעכר ומתערב עם השומן. ופסק רבי' יצחק הזקן בר שמואל, הואיל וחזינ' בהל' גדו' דוק' תרי גללי דמילחא, כיון דלא בקיאינן בשיעור', אלא ע"י מליחה כעין קדירה, ואמ' נמי [קי"א ע"ב] אי איכא ביה דוגי כבדא (עילוי) [תותי] בישרא נמי אסיר, מאי שנא מדמא דבישרא שבו, דמא דכבדא קפי. והדוגית עצמה אינה נאסרת מחמ' הדם, כשם שהדם אינו אוסר את השומן שעמו, מפני שנקשר יחד ואינו מתבלבל עמו בדם כך אינו נבלע בכלי.
<h2>דף קיב:</h2>
ציר, ושמעי' מהך עובדא דרב מרי בר רחל דאימלחה ליה חתיכ' דנבילה בהדי דשחוט', אע"ג דשרינן למלוח חתיכות שתים או שלש יחד ולא אמרי' מאי דפלט האי בלע האי, דכל כמה דטריד בפליטה לא בלע, דוק' גבי דם אמרי', אבל גבי ציר דאיסור', אע"ג דטרודה לפלוט ציר בלעא ציר חבירתה, דהא בהאי דאימלחה ליה חתיכ' דנבילה בהדי שחוט', אע"ג דשחוט' טרודה לפלוט ציר אמ' דבלעה ציר דנבילה.
<h2>דף קיג.</h2>
כלל, ר"ת אסר בשר מלוחה שנתבשלה בלא הדחה, משו' דמלח שהדם בלוע בו אסור ומלח טעמא הוא וטעמא לא בטיל אפי' בס', כדאמ' בביצה [ל"ח ע"ב] גבי תבלין. ויש מחלקין דשאני התם שגוף התבלין אסורין, אבל הכא אין המלח אסור אלא משום דם ובטל, והבל הוא, דהא אמרי' [עי' לעיל צ"ט ע"ב] ציר דגים וחגבים במאתים, ולא בטיל בס' משום כח המלח, ובמאתים נמי אין לשערו דשמא חמיר טפי מציר דגים וחגבים.
וכלי מנוקב שמולחין בו בשר, אינו נאסר להיות כקערה שמלח בו, לאסור הבשר שחוזרין ומולחין בו לאחר שנח מפליטתו, דא"כ יאסר הבשר מחמ' עצמו לאחר שנח מפליטתו מחמ' דם שפלט ע"י מליחה וטופח עליו. מיהו מה שטופח על הבשר, אין בו ממשות דם דדמא מישרק שריק אלא מלח וציר בעלמא, ונראה דאין כח במלח להפליט מה שנבלע בעץ בכלי מנוקב אע"ג דבלע.
